אלתרמן בדיזנגוף

עם סיומו של הקורס על אודות חייו ויצירתו של המשורר נתן אלתרמן, שניתן במסגרת התוכנית "כלים שלובים" ("נתן אלתרמן: הכתיבה והחיים"), הזמין פרופ' דן לאור את תלמידי הקורס לבוא עמו לסיור לאורך רחוב דיזנגוף, שהיה במשך שנים רבות העורק הראשי של חיי אלתרמן בתל-אביב. הסיור כלל ארבע תחנות:

התחנה הראשונה – ביתו של אלתרמן ברחוב בן-עמי 7, הממוקם בעורפו של כיכר צינה דיזנגוף. בבית הזה התגורר אלתרמן עם אשתו, בתו ואמו בשנים 1954-1939, ובו כתב כמה מיצירות המופת שלו – כמו "שמחת עניים", "שירי מכות מצרים", ומיטב שירי "הטור השביעי", בכללם "מגש הכסף". כאן המתינה לתלמידים אורה טבת (לבית ליבוביץ), בת הדודה של נתן אלתרמן, שהיא ומשפחתה גרו בבית זה בשכנות למשפחת אלתרמן במשך כל אותה התקופה. טבת סיפרה על אורח החיים של שתי המשפחות, ובמיוחד העלתה צדדים מוכרים פחות באישיותו של אלתרמן.

התחנה השנייה – בניין התיאטרון הקאמרי לשעבר בקרן הרחובות דיזנגוף-פרישמן. אלתרמן היה מחובר לתיאטרון הקאמרי מאז ייסודו ב-1944, אך שיא פעילותו בו היה במהלך שנות הששים: מחזהו "כנרת כנרת" חנך את הבניין החדש של התיאטרון בדצמבר 1961, ובמהלך העשור הזה הועלו בו עוד שני מחזות פרי עטו, "פונדק הרוחות" ו"אסתר המלכה", וכן מחזהו של סמי גרונימן "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" , שנכתב במקורו בגרמנית, ושאותו תרגם אלתרמן לעברית. הפקה זו, עם המוסיקה של סאשה ארגוב, היא קרוב לוודאי ההצלחה הגדולה ביותר של התיאטרון הקאמרי בכל הזמנים. כאן המתין לכיתה כוכב ההצגה, אילי גורליצקי, שהעלה זכרונות מעבודתו המשותפת עם אלתרמן בתחילת שנות הששים.

התחנה השלישית הייתה ברחוב דיזנגוף 117, שבו שכן בשעתו קפה "כסית" המיתולוגי, מרכזה של הבוהמה התל-אביבית, ובמשך שנים הרבה – ביתו השני של נתן אלתרמן, שאליו היה מגיע מדי יום ברגל או באוטובוס. כיום פועל במקום בר בשם "ספייס האוס", שלדאבון לב אינו מותיר זכר למה שהיה קפה "כסית". אילן שחורי סיפר על תולדותיו של בית הקפה, ששכן תחילה ברחוב בן יהודה, העלה בפני הנוכחים פכים קטנים על הסופרים והאמנים שנהגו לפקוד אותו, וכן שילב כמה אנקדוטות שמהן ניתן היה לקבל רושם על   התפקיד המיוחד שמילא בית קפה זה בחיי היום-יום של אלתרמן.

התחנה הרביעית - רחוב נורדאו 30 (פינת דיזנגוף), ביתו של אלתרמן מאז שנת 1954 ועד שנת מותו ב-1970. שלט שהציבה עירית תל-אביב, הנושא את שמו של אלתרמן, את שם רעייתו השחקנית רחל מרכוס ואת שמה של בתו המשוררת והשחקנית תרצה אתר מתנוסס על חזית הבניין. המסיירים הוזמנו לעלות לקומה העליונה של הבית – מהלך 60 מדרגות – ולהיכנס לדירה מס' 7, שהייתה דירתו של אלתרמן במשך 16 שנים, ובה כתב את "עיר היונה", את כל מחזותיו, את שירי "חגיגת קיץ", רבים משירי "הטור השביעי", וכן את עשרות המאמרים הפוליטיים שאותם פרסם בעיתון "מעריב" בשנותיו האחרונות. בנכיסתם לדירה נפגשו התלמידים עם האמן והזמר נתן סלור, נכדם של נתן אלתרמן (שעל שמו הוא נקרא)  ורחל מרכוס, ובנה של תרצה אתר. התלמידים סיירו בדירה, שכמובן שינתה מאז את פניה, אבל משהו מאורח חייו של אלתרמן עדיין משתקף בה. מן הדירה הזאת נאסף אלתרמן החולה אל בית החולים "איכילוב" בליל ה-16 במארס 1970, וכעבור 12 יום  הגיעו חייו לקיצם.

רחוב אחד בתל-אביב, ארבע תחנות, ובסך הכול כמוסת זיכרון מרוכזת ודחוסה של מי שהיה נתן אלתרמן, האדם והמשורר.